החלטה בתיק מ"ת 413-09-11 - פסקדין

בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996.

כנגד הנאשם, סופייאן סלאח (להלן: " המשיב"), הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 + 335+ 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: " החוק");  עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק.

על פי נטען בכתב האישום, המשיב הינו בן דודה של ריהאם חוסין, אשר עובר לאירועים המתוארים בכתב האישום, פנה סאמר אבו סלאח (להלן:"המתלונן"), וביקש את ידה של ריהאם.

ביום 13.8.11, סמוך לשעה 11:30, הגיע המשיב, יחד עם שני אחרים (להלן: " האחרים"), למאפייה הנמצאת ביישוב סכנין, בה עבד המתלונן. המשיב והאחרים הגיעו למקום, עת שהם מצוידים בסכין, וזאת במטרה לחבול במתלונן. האחרים נכנסו למאפייה בעוד המשיב המתין להם בחוץ בסמוך לרכב, כשדלתותיו פתוחות, על מנת לאבטח את האחרים ולמלטם מהמאפיה. בהמשך, ניגשו האחרים למתלונן, שאלו אותו מה הוא רוצה מריהאם ומייד החלו תוקפים אותו בכך שהכו בו באגרופים ודקרו אותו באמצעות הסכין שתי דקירות ברגל שמאל. לאחר מכן נמלטו האחרים מהמאפייה אל הרכב שהמתין להם. בעוד עובד אחר מהמאפייה, מוניר, רודף אחריהם. המשיב, המתין אותה עת לאחרים, נכנס לרכב והחל להימלט מהמקום. תוך כדי נסיעה פגע המשיב, באמצעות הרכב, במוניר, אשר רדף אחר אחד האחרים, וזאת בכוונה לגרום לו חבלה חמורה, וגרם לו לשבר פתוח בשתי עצמות בשוק שמאל.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה, למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו. בדיון שהתקיים בפני הסכימו הצדדים לקיומן של ראיות לכאורה בנוגע לעבירת החבלה החמורה כך גם להימצאותה של עילת מעצר, ומיקדו טענותיהם בצורך לבחון חלופת מעצר בעניינו של המשיב.

המבקשת, הגישה טיעוניה בכתב בהן היא מפרטת הראיות לכאורה הקושרות המשיב לאירוע, וכן הבהירה טעמיה לגבי עילות מעצר המתקיימות בעניינו של המשיב, מהן המסוכנות הנלמדת מאופי העבירות והרקע לביצוען, וכן קיומו של חשש לשיבוש הליכי משפט בהתחשב בכך ששני השותפים הנוספים, טרם נעצרו.

ב"כ המשיב, הסכים לקיומן של ראיות לכאורה המתייחסות לאירוע הדקירה, בכפוף להסתייגויות מסוימות, עם זאת נמנע מלהסכים לקיומן של ראיות לכאורה ביחס לעבירה השנייה המיוחסת למשיב, שכן מערך הראיות לכאורה אין בו להצביע על קיומה של כוונה מיוחדת. כך הובהר על ידי בא כוח המשיב, כי לפגיעת הרכב במוניר, נעשתה ללא כל כוונה, שכן אין כל סיבה או מניע שהמשיב ינסה לפגוע במוניר. בא כוח המשיב התייחס להודעת מוניר מיום 13.8, לפיה הוא לא ראה המשיב וכן לא ראה הרכב הפוגע בו. כך גם התייחס לסרטון מצלמת אבטחה - דקה 49 - ממנו ניתן להסיק כי הפגיעה במוניר לא הייתה מכוונת. בא כוח המשיב ביטל בנוסף את הודעתה של עדת הראיה שילה אמבר אשר מסרה כי לדעתה המדובר בפגיעה מכוונת, וטען כי הסתכלות מזוויות אחרת על האירוע יכולה להביא למסקנה לפיה אין המדובר בפגיעה מכוונת. מעבר לכך, הסכים בא כוח המשיב לקיומה של עילת מעצר, אך הוסיף ועתר לשחרור מרשו לחלופת מעצר בית מלא בבית דודתו בשפרעם תחת פיקוחה ופיקוח אחר, וכן הבהיר כי אין למשיב כל עבר פלילי.

דיון ומסקנות

כאמור, אין מחלוקת אמיתית בין הצדדים לגבי קיומן של ראיות לכאורה, למצער למעשים המקיימים עילת מעצר. 

מהראיות לכאורה, ניתן לסקור את הודעות המתלונן, אשר מתאר כיצד פנו אליו שני אנשים ושאלוהו, מה הוא רוצה מריהאם. בתכוף לאחר מכן, תקפו אותו ודקרוהו שתי דקירות ברגליו [ראו הודעות המתלונן מסומן 11]. כך גם ניתן להפנות להודעתו של מוניר, אשר שהה במקום, שמע צעקותיו של המתלונן, ראה חלק מאירוע התקיפה, ורדף אחרי האחרים [ראו הודעה מסומן 16].

חרף הכחשותיו של המשיב, לכך שהוא לקח חלק באירוע התקיפה, וכן לעצם היכרותו המתלונן, הרי שקיים תיעוד למשיב, הנמצא בזירת האירוע. כך גם כי אמו של המשיב ואביה של ריהאם, מזהים הדמות שבמצלמת האבטחה, כ-המשיב [ראו הודעות 19 ו-9].

כאמור, בא כוח המשיב מסכים לקיומה של עילת מעצר, אף בקיומה של עבירה החבלה. אך הוסיף וטען כנגד קיומה של עבירת החבלה בכוונה מחמירה.

עיינתי בהודעות הנמצאות בתיק, מהן הודעתו של מוניר, וכן הודעתה של העדה שילה ענבר. כך גם בסרטון מצלמת האבטחה, המתעד את אירוע הדריסה [ראו שם ד' 49], ומצאתי כי יש טעם רב בדבריו של הסניגור לפיה לא ניתן להבין מהאירוע כי קוננה בליבו של המשיב הכוונה לגרום לחבלה חמורה בקורבן העבירה מוניר.

אף שהמדובר, בשלב הראיות לכאורה, בו בית המשפט בוחן אך הפוטנציאל הראייתי הגלום בחומר הגלם, וחרף הודעתו של מוניר וכן העדה שילה ענבר כי ככל הנראה המדובר בפגיעה מכוונת, מצאתי כי לא ניתן לייחס בשלב זה של ההליך את אותה כוונה הנדרשת בסעיף, לחובתו של המשיב. סרטון המצלמה המתעד האירוע, מלמד כי המשיב וחבריו היו בהימלטות מהמקום. הימלטותו של המשיב הייתה מהירה, כך המשיב נכנס לרכב והחל בנסיעתו אף טרם חבריו לביצוע הצליחו להיכנס לרכב, וכן נסיעת המשיב מהמקום הייתה חפוזה, ללא השתהות ובהאצה מתגברת, כשמוניר, מי שנפגע בסופו של דבר מהרכב, רץ אחרי אחד התוקפים במסלול המתנגש עם מסלול הרכב. לגישתי, התפתחות זו של נסיעת הרכב, אין בה להקים חזקה ראייתית לפיה חפץ המשיב בגרימת חבלה חמורה למוניר, ומשכך, יש לקבוע  בשלב זה של ההליך כי אין ראיות לכאורה להוכחת עבירת החבלה בכוונה מחמירה.

עם זאת יודגש כי בהיותו של המשיב נהג מילוט לחבריו שתקפו את המתלונן הוא שותף, לכאורה, לעל מעשיהם. בנוסף, ועל פי הראיות, הוא אחראי לגרימת החבלה למוניר, זאת גם אם נאמר שתשתית הראיות אינה מצביעה על כונה מיוחדת לגרימת החבלה.

עילת מעצר ובחינת חלופה

כלל הוא כי קיומן של ראיות לכאורה, בעבירות שנעשו תוך שימוש בנשק קר או חם, מקימות עילת מעצר על פי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: " חוק המעצרים").

כך גם הפסיקה הדגישה חוזר ושוב, את המסוכנות הרבה הנובעת מהשימוש החפוז בחפצים חדים לפציעת האחר, והכלל שנקבע הינו שביחס לתת תרבות הסכין, לא ניתן לאיין המסוכנות באמצעות חלופת מעצר, אלא בנסיבות חריגות ומיוחדות. [ השוו לעניין זה: בש"פ 139/10 מדינת ישראל נ' אדיר מנור (טרם פורסם, 17.1.10); בבש"פ 5506/09 מושאילוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.7.09)]. ויפים לענייננו דבריו של כב' השופט חשין שנאמרו בבש"פ 2181/95 איליה מיכאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.4.94):

"...מציג כתב האישום לפנינו מחזה-זוועה על דרך ליישוב חילוקי דעות . יש שמכנים דרך זו "תרבות הסכין", ואילו אני אכנה אותה תת-תרבות הסכין, שלא ידעתי כיצד ניתן לזווג תרבות עם סכין. נמצא לנו כי תת-תרבות הסכין החלה לפשות במקומותינו בשנים האחרונות, ומספר האירועים בהם משמשת סכין לפתרונם של חילוקי דעות, כביכול, מתרבה והולך. דומה התופעה בעיני לחיידק שצנח אל כדור הארץ ממקומות רחוקים בחלל. בני אדם שעל פני כדור הארץ אין בגופם חיסון טבעי כנגד אותו חיידק, והמגיפה פושה במחנה. מחובתם של בתי המשפט, כך דומה עלי, להעלות את תרומתם לחיסון האוכלוסיה מפני אותו חיידק רע שאנו ניגפים בפניו, ודרך אחת היא להודיע ברבים וידעו הכל: ו בהעדר נסיבות יוצאות דופן במיוחד, מי שיעשה שימוש בסכין לפגיעה בחברו, דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים."